פריט נדיר יחיד במינו מתוך עיזבון של אספן ישראליאנה!
סט מלא של כלי שחמט מפוסלים , בקופסה מקורית טכניקה: יציקה צנטריפוגלית מברונזה.
בעיצוב אהרון בצלאל.
סה"כ 32 כלים גובה: 3.5- 6.3 ס"מ לכלי.
אודות האמן:
צלאל נולד בעיר הראת שבאפגניסטן למשפחה יהודית מסורתית. בשנת 1938 עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בשכונת בית ישראל בירושלים. בהיותו נער החל לעסוק בעבודות אמנות, ועבד כשוליית צורף. מאוחר יותר החל ליצור מיניאטורות של דמויות אוריינטליות מעץ מגולף. במקביל החל ללמוד אמנות בבצלאל, בין היתר אצל האמנים מרדכי ארדון, איזידור אשהיים והפסל זאב בן-צבי.
עם פרוץ מלחמת העצמאות הפסיק בצלאל את לימודיו והתגייס ל"הגנה". בתום המלחמה, בשנת 1949, השלים את הלימודים וייסד, יחד עם הלגה רוסט, את המחלקה למלאכת מחשבת בבית הספר סליגסברג בירושלים, שם לימד פיסול וחריטת כלים מעץ.
במקביל ללימודים ולהוראה, החל את דרכו האמנותית העצמאית, ובשנת 1952 פתח סטודיו לפיסול בו יצר פסלוני עץ בהשפעת הפיסול הכנעני שהיה אופייני לעבודות האמנות של שנות ה-40 בארץ ישראל. בשנת 1962 הוצגו פסליו לראשונה בתערוכה בגלריה נורה בירושלים. בתערוכה הוצגו פסלי עץ של דמויות נשים וכן דמויות תנכיות שמקורן בסיפורים ששמע בילדותו ונעוריו.
לקראת סוף שנות ה-60 החל בצלאל לעסוק גם ביציקת פסלי ברונזה שאפשרו לו ללטש, להבריק או להשאיר את הטקסטורה של החומר. בשנת 1968 הוצגו פסליו לראשונה מחוץ לישראל בתערוכה שהוצגה תחילה בגלריה ספראי בירושלים והועברה בשלמותה לגלריה בבוסטון, ארצות הברית. שנה לאחר מכן זכה בתחרות בינלאומית על הצבת פסל חוצות בלנסינג, מישיגן. הפסל, ששמו "נושאי המנורה", מתנשא לגובה שישה מטרים ומוצב במרכז היהודי בעיר, בבית הכנסת "שערי צדק".
בשנת 1972 נסע בצלאל לפריז לתקופה של חצי שנה לבית האמנים Cite’ des Arts . בעקבות אילוצים טכניים של חוסר במקום ובכלי עבודה בסטודיו שקיבל, פיתח את עקרון הגופים המופרדים-מתחברים. הוא יצק את הגופים בנפרד ורק אז חיבר אותם לכדי יצירה אחת, וכך למעשה יצר סגנון חדש שטרם עסק בו בעבר. יצירותיו בתקופה זו עמדו בסימן של חיים ובריאה, כאשר מרוב הפסלים נשקפות דמויות של זוגות ומשפחה.
בשנת 1973 חזר ארצה והעביר את הסטודיו שלו לשכונת עין כרם, ופתח בו גם חלל תצוגה. בשנה זו זכה בפרס ירושלים לפיסול, כאות הוקרה על דרכו האמנותית, ועל העובדה שבשנות כהונתו של ראש העיר מרדכי איש שלום, יזמו יחד הצבת עבודות אמנות בכל מבני הציבור בירושלים.
בין השנים 1974–1975 כיהן בצלאל בתפקיד יושב ראש אגודת האמנים בירושלים.
בשנת 1997 עיצב מנורה לזכר ששת מיליוני היהודים שנספו בשואה, הבנויה משש דמויות הנושאות לפידים וניצבות על מגן דוד שבור ולפניהן יהודי הקורא קדיש. מנורה זו הוענקה לאפיפיור יוחנן פאולוס השני, ו-18 עותקים ממנה נמצאים בכנסיות שונות ברחבי העולם.
במהלך שנות ה-90 חילק בצלאל את חייו בין ירושלים לניו יורק, שם הציג את פסליו והרחיב את מעגל האספנים שרכשו את יצירותיו.
ב-2009 נבחר לעצב פסל, שהוענק כתשורה ממלכתית על ידי ממשלת ישראל לאפיפיור בנדיקטוס ה-16 בביקורו בארץ. פסל זה, על פי בצלאל, מסמל שלום ופיוס בין מאמיני שלוש הדתות המונותיאיסטיות ובני האדם באשר הם.[1]
התערוכה האחרונה של בצלאל התקיימה בשנת 2011 בבית האמנים בירושלים. תערוכה זו נקראה "שישים שנות יצירה" והייתה רטרוספקטיבה של מבחר עבודותיו ונועדה לסכם את כל תקופת יצירתו. בשנה זו זכה גם בפרס "איש שלום" על מפעל חיים.
לאורך כל חייו, היה בצלאל פעיל בקרב קהילת יוצאי אפגניסטן בישראל, ומעורה מאוד בפן התרבותי שלה. בשנת 1997 היה חבר בוועדת ההיגוי של התערוכה "בואי כלה" במוזיאון ישראל, שעסקה במנהגי האירוסין והחתונה של יהודי אפגניסטן.
בשנת 2009 יצא לאור ספרו "להניח ברכה" בהוצאת מכון יד בן צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים. הספר מתאר את זיכרונותיו מחיי משפחתו, מהקהילה היהודית בעיר הולדתו ומהשנים הראשונות בירושלים. בנוסף, עסק בצלאל רבות באיתור ושימור השירה והפיוטים האפגניים.[2]
אהרן בצלאל נפטר באוגוסט 2012 בירושלים.