נדיר ויפהפה: כתב-יד ארוך וחשוב מהגרש"ז אוירבך שנשלח להגרי"ש אלישיב

נדיר ויפהפה: כתב-יד ארוך וחשוב מהגרש"ז אוירבך שנשלח להגרי"ש אלישיב

שני פוסקי הדור! 

קונטרס נדיר במינו וביופיו, ארוך במיוחד [מתפרש על פני שבעה דפים] ומושלם מכל בחינה שרק אפשר. כתוב בכתיבה מהוקצעת ונאה, בכתב יד קדשו ובחתימת ידו של גדול הדור מרן הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך. נשלח כמנחת אהבה לידיד נעוריו ומחותנו הגרי"ש אלישיב. [ירושלים, תשי"ב 1952 לערך].

הקונטרס נשלח כאמור אל מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, והגרש"ז עוסק בו בחידושי רבם המשותף גאב"ד העדה החרדית הגאון רבי זעליג ראובן בענגיס, בעל ה'לפלגות ראובן'. מכיוון שהקונטרס לא נכתב עבור עצמו לצורך שינון והדפסת ספריו, אלא כמנחת אהבה לגרי"ש אלישיב, כתבו הגרש"ז בעדינות נפשו המפורסמת, בכתיבה נאה, תמה ויפהפיה, הקלה מאוד לקריאה, למען לא יצטרך הגרי"ש להתאמץ בקריאה. וגם בכך, מלבד כמובן החידושים העצומים המופיעים בו, מתבלט יתרונו הנדיר של הקונטרס שלפנינו, ביופי הכתיבה שאין כדוגמתה בשאר כתבי הגרש"ז המוצגים מעת לעת במכירות פומביות, הכתובים בכתיבה מהירה ומחוברת, מפני שכל רגע היה חשוב בעיני הגרש"ז כנצח נצחים ולכן הוא לא הירשה לעצמו להתעכב כהוא זה לצורך ייפוי הכתיבה.

אין זה פרט שולי כלל, שהרי זה כל כך מאפיין את עדינות נפשו המפורסמת של הגרש"ז ומחשבתו על הזולת. ולמרות שהגרי"ש אלישיב היה בן גילו [שניהם נולדו בתר"ע] והם היו ידידים קרובים ומכרים מילדות, ואף מחותנים כאחים, למרות כל זאת מתאמץ כל כך הגרש"ז לשנות את אופי כתיבתו הידוע ולהשקיע בכך ממיטב זמנו היקר כל כך. כל העוסק בכתבי יד יודע שלא נראו דברים כגון אלו גם אצל גדולי הדורות הקודמים, ובדרך כלל בכדי לפענח מכתב של גדול אחד לרעהו זו יכולה להיות עבודת נמלים הדורשת שעות של פיענוח. אין בכך חלילה משום ביקורת כל שהיא על ענקי הדורות, שכולנו שותים ממימיהם, אולם עדינות הנפש המפורסמת הייתה תכונה בה התבלט הגרש"ז כל ימיו.

את תוכן הקונטרס שלפנינו הדפיס הגרש"ז כעבור שנים רבות בספרו מנחת שלמה [ח"א סי' עח], התוכן אמנם זהה אך מדובר בקונטרס שונה לגמרי, בסדר עריכת הדברים, בלשון ובכל פרט ופרט. לפני כעשר שנים (לאחר פטירת הגרש"ז), נדפס הקונטרס שלפנינו כלשונו בכתב העת הנודע ישורון [גיליון כח, תשע"ג, עמ' 325 ואילך] ובראש המאמר שם נכתב כדלהלן: "קונטרס זה בכת"י הגרש"ז שנשלח להגרי"ש בשנת תשי"ב בערך, מתייחס למאמרו של רבי זליג ראובן בענגיס זצ"ל בקובץ כנסת ישראל תרח"ץ, בו הוא יוצא נגד חידוש הרידב"ז בספרו שו"ת בית רידב"ז סי' ב', דאם כתב הבעל בשטר ההרשאה חתומו ותנו, וציווה לסופר לכתוב ולעדים לחתום וגם ליתן, מהני בזה מינוי שליחות בכתב, ואע"פ שנפסק לדינא בשו"ע אה"ע סי' קב ס"ה שאין מגרשים ע"י מינוי שליחות בכת"י הבעל. מאוחר יותר פרסם הגרש"ז את המאמר עם שינויים רבים בקובץ סיני כרך נא תשכ"ב עמ' רעד-רפג ובמנחת שלמה ח"א סי' עח". עכ"ל קובץ ישורון.

פוסק הדור רבי שלמה זלמן אוירבך [תר"ע-תשנ"ה], ראש ישיבת קול תורה ומגדולי פוסקי ההלכה של הדור האחרון. כונה פוסק הדור על שם פסיקותיו שהתקבלו ללא עוררין על ידי כל עם ישראל לכל פלגיו. כבר בהיותו בגיל 24 הוציא את ספרו 'מאורי אש' העוסק בעניין חשמל בשבת, ומאז נחשב לבר הסמכא הגדול ביותר בענייני הלכה וטכנולוגיה. פסקיו בהלכות שבת פורסמו על ידי תלמידו הרב נויבירט בספר 'שמירת שבת כהלכתה', שהפך עד מהרה לספר ההלכה האולטימטיבי בהלכות שבת. הגרש"ז התפרסם בצניעותו, בעדינותו ובמאור פניו. מעולם לא הסכים לשמש ברבנות רשמית. בהלווייתו השתתפו מאות אלפי אנשים.

    הרב יעקב אריאל תיאר כך את מעמדו: "הרב אויירבך היה באמת שר התורה בכל תחומי החיים. ברפואה, בטכנולוגיה, במצוות התלויות בארץ, בחושן משפט ובאבן העזר. יכולת לשאול אותו בכל דבר

לדעתי גם הרב אויירבך זכה להתקבל בזכות אישיותו... היה אפשר לראות את הפשטות והענוותנות שלו... כל מה שהוא אמר - בין מותר ובין אסור - הוא אמר בנעימות... לפעמים המידות של האדם משפיעות על התקבלותו. גדלותו של האדם אינה נמדדת רק בידע שלו אלא גם באישיותו".

    ספרים שפורסמו בחייו: מאורי אש, (ירושלים, תרצ"ה); מעדני ארץ - שביעית, (ירושלים, תש"ד); מעדני ארץ - תרומות ומעשרות, (ירושלים, תשי"ב); מנחת שלמה - שו"ת (תשמ"ו).

פוסק הדור מרן רבי יוסף שלום אלישיב [תר"ע-תשע"ב]. מגדולי הפוסקים במשך למעלה משבעים שנה. הוא נודע בהתמדתו המופלגת ובידיעתו העמוקה והיסודית בכל חלקי התורה, עד שיכל לפסוק בכל עניין ועניין את מסקנתו הברורה מתוך הסוגיא. לימים נעשה לגדול פוסקי ההלכה שבדור ובעשרים השנים האחרונות לחייו הנהיג את כל עולם התורה בארץ ובחו"ל.

    מדי דברנו ברב אלישיב שעד למעלה מגיל מאה הנהיג את היהדות החרדית בארץ ובעולם, ראוי לציין תופעה מופלאה: בדרך כלל, כל נושאי מִשְׂרָה, בזקנתם הם פורשים מהחיים הציבוריים לביתם, ואילו אצל גדולי התורה עיקר פרסומם הוא דווקא בעשרות השנים האחרונות לחייהם ועד ליומם האחרון. על תופעה זו כבר עמדו חז"ל (משניות קנים, ג, ט-י): רְבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עֲקַשְׁיָה אוֹמֵר: זִקְנֵי עַם הָאָרֶץ, כָּל זְמַן שֶׁהֵן מַזְקִינִין, דַּעְתָּם מִטָּרֶפֶת עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח". אֲבָל זִקְנֵי תוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁהֵן מַזְקִינִים, דַּעְתָּם מִתְיַשֶּׁבֶת עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה, וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה". את זה ראו בבירור אצל הרב אלישיב.

מפרט: [7] דפים גדולים. 25X17.5 ס"מ.

מצב; טוב מאוד. סימן הידוק.